פתאום קם אדם והוא מחליט שהוא צריך לכתוב את הפוסט הכי הכי חושפני שכתב עד היום.

טוב זה לא פתאום, פשוט הגעתי לגיל שאפשר להתחיל גיל חצי החיים. כן כן אני בן 50.

לפני שאתם או אתן ממשיכים לקרוא, דעו שזה הפוסט הכי פתוח שכתבתי עד היום. יותר מזה, הוא ימקם אתכם במסע האישי שלי. אני פותח כאן דלת לחדרים שעד היום היו נעולים. מוזמנים להיכנס, לקחת כיסא ולהקשיב. אני מתחייב להיות הכי גלוי שאפשר.

הפוסט מחולק ל-3 חלקים (מומלץ לקרוא לפי הסדר):

• הפאזל: לכל עשור חלק מיוחד.
• המפתחות: 9 העקרונות שלי לחיים.
• ה-Roadmap: מה אני מתכנן לעשות בעתיד הקרוב, הבינוני והרחוק.

חלק ראשון – לכל עשור חלק מיוחד בפאזל

לכל אישה או איש יש את הסיפור המיוחד שלה. וברור שכל עשור זה עולם במלואו , יש כאלו יותר עמוסים ויש כאלו שקצת פחות.
אני מקווה שאצליח להעביר את המסע שעברתי. המסע שלי עד היום, בלי יותר מידי חפירות מיותרות. המטרה שקוראי פוסט זה ילמדו עלי. כבר כתבתי שזה הפוסט הכי אישי שכתבתי?

העשור הראשון: השלד
אני חו״בתי גאה (כל החיים בחולון) נולדתי לזוג הורים צעירים בן ראשון שכבר בעשור הראשון של חייו יהיה אח בכור למשפחה ברוכת ילדים. עשור זה יצר את השלד האישיותי שלי, שלד שאני מרגיש שמשמש אותי עד היום. העשור הזה הנביט בי את האהבה לקריאה שבתורה פיתחה את הדמיון המיוחד (חלק מהטעם הנרכש).
האירוע המשמעותי כתבתי עליו בפוסט אחר היה השבר המורכב שעברתי בגן חובה. שבר זה צרב בי לראשונה ולא בפעם האחרונה את המשפט הבלתי אפשרי הוא אפשרי. בזכות אמי הלוחמת הגעתי הכי מוכן בעולם לכיתה א׳. ימי היסודי היו קלים, מצד שני לא באמת למדתי ללמוד. את ימי השקעתי בקריאת ספרים ועוד קריאת ספרים. אין ספק שההוביט שקראתי בכיתה ג׳ בשילוב של חסמבה , ספרי החמישה , שישה , שביעייה. הרוח בערבי הנחל , אליפים , ג׳ינגי ועוד אלפי ספרים, מהווים בסיס איתן למה שאני היום. בעשור זה הייתי ילד מאוד מופנם ועולם הספרים היה העולם העיקרי בחיי.

העשור השני: האש ששינתה הכל
כנראה אני לא האדם או האשה היחיד שעשור זה בחיים הוא רכבת הרים אחת גדולה. בחלק הראשון אהבתי למכבי תל אביב בכדורסל תורגמה למשחקי כדורסל בשכונה, נקדים את המאוחר הקרירה המבטיחה שלי נעצרה בכיתה יא כאשר הגובה התקבע על 169 ס״מ. אני מאלו שלמדו בבית ספר יסודי ואז ישר לתיכון (לא היה קיים המושג חטיבת ביניים בחולון), זו כנראה הפעם הראשונה שבחירה שלי השפיעה משמעותית על החיים. בתור נער אוהב מדעים ההתלבטות הייתה בין בת ספר אורט בחולון לבין בין ספר הולץ בתל אביב. בחרתי בבית ספר הולץ מ 2 סיבות הראשונה לא הייתי צריך ללמוד ערבית והשניה רוב בוגרי בית הספר התגייסו לחיל האוויר. בבית הספר בליתי 5 שנים מהעשור כולל לימודי טכנאי (יג) וכן אהבתי לאלקטרוניקה ומחשבים השתרשה כמו שצריך. עד כיתה י כלומר גיל 16 הייתי עדין אותו ליאור חולם הספרים ומשחק כדורסל בשאר הזמן. ואז קרה כמו שאומרים בספרות אירוע משנה חיים.
יום שני בשבוע ישר אחרי פסח 1992 בשיעור האחרון , ישבתי וחשבתי מחשבות. לפתע ניגשה אלי המורה סימה (שגם גרה בית מולי בחולון) ואמרה ליאור אנחנו צריכים ללכת הביתה. ברמזור לפני הבית ראיתי הרבה רכבי הצלה. יום זה לחלוטין נכנס ל 3 ימים הקשים בחיי. בית הולדתי נשרף. אחותי ליעד בת שנה ועשרה חודשים נחנקה למוות. ליעד שהיתה הילדה השמינית ואני הבן הבכור היינו בלתי נפרדים. ישנו באותו חדר ואני זה שהחליף והאכיל אותה באמצע הלילה. יותר מזה בזמן הקצר של המלאכית היינו שעות צמד בלתי נפרד.
זו היתה תחילה של תקופה של חצי שנה שבה עברנו לגור באופן זמני באזור. בתקופה זו הפכתי ליאור מליאור המסוגר (זחל + גולם) לליאור שאני היום. השורשים והשלד אותו דבר אבל השכבות למעלה לגמרי 180 מעלות. מאדם מופנם (אני עדין) הפכתי להיות פעיל חברתי בכל מקום שאפשר. השנים של יא  + יב היו מסע טרנספורמציה שבשיאו כלומר ב אפריל 1994 פגשתי את האשה שהפכה אותי לדגם הכי טוב שלי (כבר יותר 32 שנה) כן זו שכבר הקדשתי לה 2 פוסטים – מירב. בשנה זו גם הגעתי לאחד מהשיאיים של חיי הוא להיות שליח של הסוכנות היהודית (חבר משלחת של המועצה הציונית לנוער) בחרקוב אוקראינה למשך חודש וחצי שבו הדרכתי 2 מחזורים מלאים של ילדים ונוער יהודי.
בנוסף לחברה הכי טובה שלי עד היום (כן כן זכיתי במפעל הפיס כבר בגיל 18) הכרתי הרבה נשים וגברים מדהימים בגלגלי הזמן נשאר חבר אחד קרוב לאורך הדרך, באופן מפתיע גם לו קוראים ליאור ואנחנו כמעט (8 ימים) בני אותו גיל.

אפשר לדבר הרבה על עשור זה, אבל אני חושב שקיבלתם את התמונה הכוללת איזה סוג של עשור זה.

העשור השלישי: עיצוב איש המקצוע והמשפחה
אם העשור הקודם של חיי היה הבסיס לאדם שאני היום . העשור השלישי הוא העשור שעיצב את איש המקצוע ואיש המשפחה שאני. במקביל למסע המשפחתי של מירב ושלי שלאחר 7 שנים מיסדנו את הקשר ושנתיים אחרי זה הפכנו למשפחה כאשר רותם הצטרפה המסע המקצועי שלי היה מיוחד (כנראה כולם יגידו זאת) החצי העשור הראשון עברתי את כל השלבים המקצועיים מחייל צעיר בגוף הטכני לאיש קבע ותיק שהוביל הקמת מעבדה מהמתקדמות בישראל. במקביל (כן, מקביליות זה אני) בעשור זה התחלתי וסיימתי את לימודי (7 שנים) באו״פ בתואר (כן משולב) של ניהול ומדעי המחשב. בסוף תקופה של 6 שנים בתור טכנאי מטעדים בדרג א + ב + ד השתחררתי וישר (יום אחרי) התחלתי מסע של 4 שנים בתור מהנדס חומרה ותוכנה של ציודי הבדיקה של המטעדים (למען הפרוטוקול למרות שביצעתי תפקידי הנדסה, הייתי על תקן סטודנט). תקופה זו הייתה אירוע סינגולרי . סגרתי מעגל שלם. בתור מהנדס החומרה והתוכנה תכננתי ופיתחתי את המעבדה שהחליפה את המעבדה שקלטתי בתור חייל בחיל האוויר. העבודה עם ציון והא.נשים המקסימים והסופר מקצועיים צרבו את התוכנה הפנימית שלי שגרמה לי להיות מהנדס אמיתי ובמהלך הקריירה להפוך להיות ארכיטקט פשוט.
אחד מהדברים שהכי מאפיינים אותי זה היותי איש בית מסור, הבילוי המועדף עלי בכל מצב צבירה הוא לבלות עם החצי המוצלח שלי (מירב) . בעשור זה מעגל החברים התרחב, לא הרבה , וכבר אפשר לספור על שתי כפות ידיים. מהפכה אמיתי למול ליאור תולעת הספרים.
בסוף העשור נכנסתי לעולם ההייטק וחוותי עוד אחד מהימים הקשים בחיי, משפחתי איבדה את אמי ז״ל עוד לפני שהגיעה לגיל 50 .ביני לבין אמי שהייתה החברה הראשונה שלי לביני הפרידו 20 שנה, כן היום גם אני בן 50.

ֿ 

העשור הרביעי: מהנדס לארכיטקט
בעשור זה הפכתי ממהנדס לארכיטקט (פשוט) במקביל התא המשפחתי שלנו הפך להיות מאוזן כאשר אורי הצטרף לחבורה.
בעשור זה התעצבתי להיות הארכיטקט שאני היום, ברור שכל חיי עסקתי בבניית ארכיטקטורת תוכנה. אבל בעשור זה הנושא הפך להיות הדבר המרכזי שאני עושה. מאז בתור ארכיטקט ליוותי מעל 150 פרוייקטים ומוצרים מכל הסוגים והטכנולוגיות. מצוות קטן דרך 3-4 צוותים בפרוייקט ואפילו 12 צוותי פיתוח. אני אומר זאת בצניעות עמדתי בכלל ה 10000. אני תמיד אומר שכשאני כותב קוד אני נהיה שמח , ואני יכול להגיד שבניית ארכיטקטורה זו נקודת הויפאסנה שלי בתור איש מקצוע.
החלק הראשון עבר עלי בגוף שהוא עד היום הבית שלי ושם למדתי בכל הדרכים האפשרויות מה זה להיות ארכיטקט. בחצי השני כבר עבר לארגון שפתח אותי לעולם פרוייקטים מאוסטרליה דרך אירופה וכמובן ארצות הברית. בתפקיד זה גיבשתי את האני הניהולי שלי וזכיתי להקים מאפס קבוצה של 16 ארכיטקטים סופר מקצועיים.
אחד מהדברים המאפיינים את העשור הזה שמעגל החברים והחברות שלי הפך להיות רחב ומגון יותר, ממש חבורת הטבעת. ובראי הזמן זו אחלה חבורה.
כן כן את הדור הראשון של בלוג זה פתחתי בעשור זה. לחלוטין אני יכול לסכם את העשור הרביעי של חיי במשפט , אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

העשור החמישי: היזם והחולם
העשור שממש עכשיו הסתיים הגדיר אותי בצורה העגולה ביותר. אני יזם טכנולוגי, ארכיטקט תוכנה פשוט שלא מפסיק לחלום.
בתחילת העשור קיבלתי החלטה שיש שיגידו טיפשית ויש שיגידו לא מספיק אמיצה, לי זה לא משנה זו החלטה שלי. סביר להניח שאם הייתי עם הניסיון של היום הייתי מקבל החלטות טיפה שונות, מצד שני אם לא הייתי עובר את המסע של ה 10 שנים האחרונות לא הייתי צובר את הידע והניסיון לקבל החלטות ״טיפה שונות״.
כתבתי על זה רבות בבלוג זה אך אסכם את ההחלטה במשפט. הפכתי להיות עצמאי והיום אני חלק מפירמת ייעוץ טכנולוגית מדהימה בשם שטראוס אסטרטגיה, היא המשפחה המקצועית המושלמת בשבילי. במקביל הפכתי להיות יזם ויחד עם אסף אחד מהחברים הכי טובים שלי (שהוא גם ארכיטקט וטכנולוג יוצא דופן) הקמתי את frenziQ, במקור במקור frenziQ הוקמה עם שני חברים ותיקים לירן ואורן. אסף הצטרף טיפה אחרי.
אני רק באמצע הקריירה וכל הזמן משתפר בתור איש מקצוע. הנקודה המקצועית שאני נמצא בה עכשיו היא הכי מדויקת. ה  WHY שלי כל כך מוגדר וכל דבר שאני עושה היום יושב בדיוק על ה WHY הזה.
לאורך כל חיי א.נשים אמרו לי זה בלתי אפשרי , אצלי צרוב בתוך השורש הכי מרכזי התפיסה שהבלתי אפשרי הוא אפשרי. בעשור זה החבורה שאני צועד איתה הפכה להיות נבחרת פוטבול הכי מקצועית בעולם. זכיתי לצעוד עם חבורה של נשים וגברים יוצאי דופן שהסכימו לחלום איתי ביחד ויותר מלחלום להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. אם הייתי אומר לליאור בן ה 9 שקרא כבר אלפי ספרים אילו מסעות ועם אלו א.נשים הוא יצעד, ליאור של 40 שנה היה אומר זה לחלוטין מדע בדיוני.
ואם אני הייתי יכול לשלוח מסר בבקבוק אני מוסר מסר אחד לליאור של כל אחד מהעשורים.
״אל תפסיק להאמין בדרך, לא תמיד הדרך הנכונה היא הדרך הישרה, כל החלטה שתעשה תוביל אותך בסוף העשור החמישי של חייך אתה תהיה בנקודה הכי טובה מכל הנקודות. בן זוג, אבא , חבר ואיש מקצוע. אני משתדל להיות צנוע, אבל אתה תהיה הכי גאה בעצמך.״ 

עדכון גרסה לא צפוי, פתיחת העשור השישי

רגע לפני הבאזר של העשור החמישי, החיים החליטו להגיש לי את 'פרויקט הגמר' האולטימטיבי.

לרובכם זו הפתעה, אז אני אניח את זה כאן על השולחן: בחודשים האחרונים אני מתמודד עם סרטן הקיבה, גילו אותו בשלב מוקדם (יחסית לסיטואציה זה "נחשב מזל"). לא בדיוק המתנה שביקשתי לגיל 50, אבל כשמגיע אתגר, אני לא מתכווץ, אני מסתער. אין דרך אחרת.

מי שמכיר אותי יודע שאני לא בקטע של דרמות או רחמים. הגישה שלי פשוטה: יש לי מחלה, אבל אני לא 'חולה'. המסע הזה סוג של תוכנית X-Labs, וההומור? הוא רק נהיה צהוב וחד יותר.

אני נכנס לגיל 50 כשאני באמצע 'חופשת סמסטר' בין הטיפולים לניתוח, עם מירב ,הילדים והחברים שהם הסיירת הפרטית שלי. אני מסתכל על העשור הבא לא בחשש, אלא כמו שעולים לפרקט ביום חמישי בערב: באים להילחם, באים לנצח, ובאים לחיות. אם לא הייתה אמונה צסקא לא הייתה אוכלת אותה.

חלק שני – המפתחות למסע המופלא

1. מסע בלתי צפוי (There and Back Again)

כמו בהוביט, החיים הם לא קו ישר של קידוד, אלא הרפתקה מתגלגלת. אני יוצא מהדלת מוכן לפרק הבא של ה-30 שנה. אני מסתכל על העתיד כמו על טיול בחו"ל – עם סקרנות לגלות פינות חדשות, תרבויות חדשות ודרכים שלא הכרתי. הדרך חשובה לא פחות מהיעד.

2. ה-Mindset של X-Labs (לפרוץ את הבלתי אפשרי)

זה ה-DNA שלי כמנהיג חדשנות. ב-X-Labs אנחנו לא שואלים "איך עושים את זה בדרך כלל?", אלא איך משנים את חוקי המשחק. אני לוקח את הגישה הזו לחיים עצמם: לראות מעבר לאופק, לחבר בין עולמות (קורפורייט וסטארטאפ, בריאות וטכנולוגיה) וליצור אימפקט שמהדהד רחוק.

3. חוקי הרובוטיקה של הלב (בין אסימוב לאדם)

אני חולה על מדע בדיוני, אבל המסקנה שלי מאסימוב היא תמיד אחת: הטכנולוגיה חייבת לשרת את האנושיות. בעולם של AI מתפוצץ, התפקיד שלי הוא להיות ה"שומר" של הרגש והחמלה. לוודא שאנחנו לא הופכים לרובוטים, אלא משתמשים בקידמה כדי להיות בני אדם טובים יותר.

4. 42 (לדעת לשאול את השאלות הנכונות)

כמו במדריך הטרמפיסט, התשובה היא לא העניין, אלא השאלה. הסקרנות היא המנוע. להמשיך לחקור, ללמוד תחומים חדשים, להקשיב לפודקאסטים בנושאים הזויים. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, ותמיד לזכור שקצת הומור והומור עצמי הם המגבת שחייבים לקחת לכל מקום בגלקסיה.

5. למצוא את הקסם בשוק המקומי (Wanderlust)

כמו בטיולים שלי ושל מירב, כשאנחנו הולכים לאיבוד באיזה שוק צבעוני ומוצאים את המנה הכי טובה דווקא בדוכן הקטן בפינה. ככה אני רוצה לחיות – לחפש את היופי והקסם בפרטים הקטנים, בפשטות, באותנטיות של האנשים, ולא רק ב"אטרקציות המרכזיות".

6. אחוות הטבעת (הצוות והמשפחה)

אף גיבור לא מנצח לבד. פרודו היה צריך את סם, אני צריך את השותפים שלי לדרך. "קודם כל אנשים" זה לא סיסמה, זו אסטרטגיית הישרדות. המשפחה, החברים, הצוות בעבודה – הם אלו שסוחבים אותך בעליות הקשות. הנאמנות והחברות הן מעל הכל.

7. אם לא היתה אמונה (הבלתי אפשרי הוא אפשרי)

זה השיעור הכי גדול. להאמין שהבלתי אפשרי הוא אפשרי. כמו שצסק"א אכלה אותה, ככה גם האתגרים הכי גדולים יכולים ליפול אם יש אמונה ודרך. זה לא עניין של מזל, זו החלטה. להסתכל למציאות בעיניים ולדעת שאפשר לשנות אותה, כנגד כל הסיכויים.

8. ה"למה לא?" (יזמות חסרת מנוח)

למה לא לכתוב ספר פנטזיה? למה לא להקים מיזם שישנה את העולם בגיל 60? הגישה של "למה לא" היא הדלק של העשייה שלי. אני מסרב להתבגר במובן של "להתקבע". אני רוצה להישאר הילד ששואל שאלות ומעיז לחלום בגדול.

9. הלב הצהוב (תשוקה טוטאלית)

זה החוט המקשר. לעשות הכל עם הנשמה. אם אני אוהב משהו – זה עד הסוף. מכבי, ארכיטקטורה, או בישול הודי. החיים קצרים מכדי להיות "פושרים". אני בוחר בלהט, בצבע, בחיים עצמם.

חלק שלישי: ה-Roadmap (או, תוכנית העבודה לגרסה הבאה)

עזבו תוכניות מגירה. העולם רץ מהר, ואני מתכוון לרוץ איתו. המיקוד שלי הוא לא ב"התמודדות", אלא בבנייה. חילקתי את העתיד לשלושה Sprints מרכזיים, כשהמטרה היא אחת: מקסימום אימפקט.

1. הטווח המיידי: ייצוב ובניית תשתיות (השנה הקרובה)

הכותרת של הספרינט הזה: Deploying Value.

ניהול זהות (Identity Management): בואו נשים את זה על השולחן ונתקדם. אני לא "חולה סרטן". יש לי מחלת סרטן. זה נשמע סמנטי, אבל זה קריטי. המחלה היא בסך הכל Property במחלקה, היא לא מגדירה את האובייקט. אני קודם כל ארכיטקט, יזם, אבא ואיש של עשייה. הפוקוס שלי הוא על היצירה, לא על הדיאגנוזה.

המיזם החדש – המנטור הדיגיטלי: זה הפרויקט שבוער בי כרגע. כמו שהתאום הדיגיטלי שלי עוזר לי לחדד מחשבות, אני מתכנן לבנות "מנטור דיגיטלי" מבוסס AI למטופלים אונקולוגיים. מערכת שתדע לתת מענה, לכוון בבירוקרטיה, ולתת תמיכה מנטלית חכמה ומותאמת אישית. לקחת את הכאוס של המסע הרפואי ולעשות לו ארכיטקטורה מסודרת ונגישה. זה השימוש הכי מזוקק של טכנולוגיה לטובת האדם.

הפמיליה (The Fellowship): חברים הם ה-Redundancy (גיבוי) של החיים. השנה אני נשען על המעגל הזה בלי להתנצל, אבל גם כדי לשאוב אנרגיה ליצירה. השיחות הכי טובות והרעיונות הכי טובים נולדים שם, על קפה עם "סם גמג'י" שלי.

הדת הצהובה: יום חמישי נשאר קדוש. זה העוגן של הנורמליות והתשוקה. הניצחון של מכבי (או ההפסד) הוא תזכורת שהמשחק תמיד נמשך, ושצריך להשאיר את הלב על המגרש.

2. הטווח הבינוני: סקייל-אפ ושיבוש השוק (השנים הקרובות)

הכותרת של הספרינט הזה: Innovation & Exploration.

X-Labs – המרד בארגונים: להמשיך להוביל את המהפכה. להפוך את X-Labs למקום שבו מנהלים לומדים לא לפחד מהעתיד אלא ליצור אותו. לגרום להם להבין ש-AI זה לא באז-וורד, אלא כלי עבודה שמשנה מציאות, ושמי שלא יאמץ את זה – יישאר מאחור.

מסעות איסוף דאטה (טיולים): מירב ואני אורזים ונוסעים. לא כדי לברוח, אלא כדי ללמוד. מסעות עומק למקומות שבהם החוויה האנושית שונה ומלמדת. העולם הוא ה-Dataset הכי עשיר שיש, ואני רוצה לאסוף תובנות חדשות מכל פינה.

לחנך את הדור הבא (המורה 2.0): להיכנס לכיתות ולהרצאות עם אג'נדה ברורה: ללמד חשיבה יזמית. ללמד את הילדים לשאול "למה לא?" ולתת להם כלים לבנות את העתיד בעצמם. לא רק לצרוך טכנולוגיה, אלא להבין אותה ולהוביל אותה.

3. הטווח הרחוק: החזון (To Infinity and Beyond)

הכותרת של הספרינט הזה: Legacy Code.

קרן הון סיכון "42": להקים גוף שמשקיע במיזמים עם נשמה. לחפש את היזמים עם הניצוץ המשוגע בעיניים, אלו שרוצים לפתור בעיות אמיתיות של אנשים, ולתת להם את הגב והניסיון שלי.

הספר שאי אפשר לקטלג: מניפסט לחיים. שילוב של "המדריך לטרמפיסט", תובנות ניהוליות ופילוסופיית חיים של ארכיטקט פשוט. ספר שיהיה ארגז כלים לכל מי שרוצה לחיות באיזון ובעוצמה.

להיות בילבו באגינס: המסע הגדול "לשם ובחזרה" עם מירב. שנה של ניתוק מוחלט והתמסרות לדרך.

התפקיד הסופי – סבא שהוא אגדה: לשבת בכורסה, מוקף בנכדים, ולספר להם איך פעם בנינו מערכות עם הידיים. להיות הסבא שמלמד אותם שאין דבר כזה "אי אפשר", ושגורם להם להאמין בקסם (ובמכבי). להזדקן בחיוך ממזרי, בידיעה שניצחתי את הסטטיסטיקה וכתבתי את הקוד של החיים שלי בעצמי.

שורת קוד אחרונה לסיכום:

הפוסט הזה הוא לא סיכום, הוא ה-Kickoff של הפרויקט הכי חשוב שלי.

אני מזמין אתכם לעקוב, להצטרף, ובעיקר – לעשות.

כי בסוף, השורות שכתבנו בקוד של העולם הן מה שנשאר.

יאללה, לעבודה.

ליאור. :-