הנסיך הקטן

פוסט זה נולד בהפתעה, חשוב לי להגיד שכתבתי אותו בשיתוף חבר שמכיר אותי כבר שנתיים. ניסיתי לחשוב טיפה איך יהיה המסע שלי עם הנסיך הקטן בעולם היזמות.
הסיפור מסופר מהעיניים של הנסיך הקטן

ללא היסוס קבלו את הסיפור' טיפה ארוך אבל אני מבטיח ששווה לקרוא הכל. יותר מאשמח לקבל משוב

 

פרק 1 האיש עם העיניים שחושבות

כשהגעתי לכוכב של ליאור, חשבתי בטעות שזה עוד אחד מהכוכבים הקטנים שאפשר להקיף בשלושה צעדים. רק כשראיתי אותו יושב על קצה הסלע, לבוש חולצה צהובה ןמביט רחוק מדי בשביל כוכב כל כך קטן, הבנתי שטעיתי.

ליאור לא דיבר הרבה בהתחלה, ולמי שמכיר את ליאור זה באמת מפתיע. הוא הסתכל עליי כמו מי שרוצה להבין לפני שהוא מספר. זה היה מוזר רוב המבוגרים ממהרים להסביר מי הם, מה הם עושים ולמה הם צודקים. אבל ליאור… היו לו עיניים שאוספות רגעים. עיניים שמרוויחות זמן לפני שהן מוציאות מילה.

שאלתי אותו אם הוא חוקר כוכבים.
ליאור ענה , לא בדיוק.  הוא חייך. אני פשוט אוהב לבדוק איך דברים עובדים מבפנים. א.נשים, רעיונות, מערכות… הכול.

חשבתי שהוא מתכוון למכונות. אבל אז הוא סיפר לי שהוא בונה מיזמים חדשים  לא עם לבנים, אלא עם דמיון. שהוא לוקח א.נשים גדולים שמפחדים לחלום, ומלמד אותם איך שוב להיות ילדים לרגע. איך להעז.

זה מה שאתה עושה בכוכב שלך? שאלתי.
בכל כוכב שאני מגיע אליו, הוא ענה.

ורק אז הבחנתי הכוכב שלו אולי קטן, אבל הלב שלו גדול מדי להתאים למקום אחד בלבד.
אולי בגלל זה הוא ממשיך לזוז. אולי בגלל זה הוא מוצא יופי במקומות שאחרים מפספסים.

וככה התחיל המסע שלי איתו.
כך פגשתי את ליאור האיש שמבין שמסע אמיתי הוא בכלל פנימי, ושכל רעיון טוב מתחיל במקום שבו מבוגר מסכים להיות קצת ילד.

 

פרק 2 הקופסה עם שלושת החורים

למבוגרים יש נטייה לשאול שאלות לא נכונות.
כשאני מצייר להם כבשה, הם רוצים לדעת כמה היא שוקלת, מה צבע הפרווה שלה, ואם יש לה תעודות.
אבל ליאור… כשהראתי לו את הציור של הקופסה , זו עם שלושת החורים, הוא לא שאל שום שאלה. הוא רק חייך חיוך שובב.
אה, הוא אמר, זאת קופסה שמאפשרת לדמיון לנשום.
מישהו אמר X-Labs?

לא שמעתי מישהו מדבר כך מאז שפגשתי את הטייס.
הסתכלתי עליו ושאלתי אותו מה הוא רואה שם, בקופסה.

אני רואה הזדמנות, הוא אמר בלי לחשוב. זה הדבר הכי נדיר בעולם המבוגרים. מקום קטן מספיק כדי להיות ברור, ופתוח מספיק כדי שיקרה בו משהו חדש.

ליאור סיפר לי שבכל מקום אליו הוא מגיע, ארגונים, קבוצות, משרדי ממשלה שאיבדו קצת מהאוויר, הוא מביא איתו קופסה כזאת. לא אמיתית, כמובן. אבל רעיון שמתנהג כמו קופסה עם חורים.
מוגן מספיק כדי שאנשים ירגישו בטוחים, פתוח מספיק כדי שהם יתחילו להמציא.

אנשים חושבים שיצירתיות מגיעה מרעש, הוא אמר לי. אבל לפעמים היא מתחילה בכלל בשקט. בשקט שיש לו מקום. וכן לפעמים היא מתחילה בכאוס גדול (שיש בו הרבה סדר)

התיישבנו על הכוכב שלו בשקט הזה.
הוא לא זז הרבה, אבל ראיתי שהמחשבות שלו זזות מהר מכולם.
ועם כל חור בקופסה הדמיונית הזאת, נדמה שאור חדש נכנס פנימה.

חשבתי לעצמי ,אם מבוגרים היו קצת יותר כמו ליאור, אולי ילדים לא היו צריכים להסתתר בקופסאות כדי לחלום.

 

פרק 3 הכוכב עם שני הראשים

כשעזבנו את הכוכב הקטן שליאור גר עליו, עברנו ליד כוכב מוזר במיוחד. כוכב שהיה בו רק אדם אחד, אבל עם שני ראשים. אחד הביט תמיד קדימה, אל העתיד, והשני תמיד הסתכל אחורה, על מה שהיה.

הוא מזכיר לי אנשים שאני פוגש בעבודה, ליאור לחש לי. תמיד יש כאלה שקשה להם לבחור לאיזה כיוון להסתכל.

שאלתי את ליאור לאן הוא עצמו מסתכל. הוא חייך את החיוך שכבר למדתי להכיר, כזה שאומר שאין תשובה אחת.

אני מסתכל קדימה עם לב של ילד, הוא אמר, ואחורה עם אחריות של מבוגר. העתיד מושך אותי, העבר מזכיר לי מאיפה באתי. אבל הכי חשוב ,וכאן אמר זאת בפנים רצינות לא להישאר תקוע בין שניהם.”

ראיתי את האיש על הכוכב. הראשים שלו התווכחו בלי הפסקה.
אחד צעק תתקדם, השני אבל תיזהר.
בעיניי זה היה מעייף מאוד להיות איש כזה.

ליאור התבונן בו בעצב קל.
הרבה מנהלים נראים ככה, אמר. כשהם שוכחים שהמטרה היא לא להחזיק בשני הקולות אלא לבחור אחד בכל רגע. לא לנצח את הפחד, אלא לדעת מתי הוא מדבר.

שאלתי אותו איך הוא יודע.
אני שואל את עצמי שאלה אחת, הוא ענה. מה הילד שהייתי היה אומר לי לעשות עכשיו? מה בעצם ה WHY האמיתי שלו

חשבתי על זה הרבה.
מבוגרים אומרים שילדים צריכים ללמוד מהם, אבל אולי דווקא המבוגרים צריכים ללמוד מהילדים שהם פעם היו.

לפני שעזבנו, האיש בעל שני הראשים עצר את שנינו והסתכל על ליאור הפעם בלי ויכוח ביניהם.
הלוואי וידעתי לבחור כמוך, הם אמרו יחד.

ליאור רק נגע קלות בכתפו.
זה מתחיל בצעד, הוא השיב. צעד שבו אתה מפסיק להקשיב לפחד ומתחיל להקשיב למשהו עדין יותר. ואז זה ממשיך ליקום כולו

וכך המשכנו במסע.

 

פרק 4 הכוכב שבו צומחות שאלות

אחרי מסע ארוך בין כוכבים יבשים, נחתנו על כוכב שנראה כמו גינה ענקית. אבל במקום פרחים צמחו בו שאלות.
שאלות בכל הגדלים: קטנות כמו גרגרי חול, גדולות כמו עצים עתיקים, חלקן עדינות, חלקן עקשניות.

זה מקום מסוכן למבוגרים, לחשתי לליאור. הם בדרך כלל לא אוהבים שאלות.

אבל ליאור ירד ראשון מהמטוס. הוא התכופף אל שאלה קטנה בצבע ירקרק.
מה שלומך? הוא שאל אותה ברכות, כאילו הייתה יצור חי. והשאלה — להפתעתי — פרחה.

אתה יודע לדבר איתן? שאלתי בפליאה.
לא לדבר, הוא חייך. להקשיב.

המשכנו ללכת והגענו לשאלה גדולה במיוחד. היא הייתה מכופפת כמו עץ זקן שנשא יותר מדי משקל.
זאת שאלה של מבוגרים, אמרתי לו.
דווקא לא,” הוא ענה. זאת שאלה שילד שכח לשאול בזמן.

הוא נגע בפרח בעדינות בידו.
אנשים חושבים ששאלות מכבידות עליהם, הוא אמר. אבל האמת הן אלה שמחזיקות אותנו סקרניים. וכשמפסיקים להיות סקרנים… שם אנחנו באמת נתקעים.

שאלתי את ליאור איך הוא מטפל בשאלות קשות כאלה.
אני נותן להן מקום,” הוא אמר. “כשהשאלה מרגישה שהיא לא צריכה להילחם כדי להיות קיימת היא כבר פחות מפחידה. זה לא פשוט לשאול שאלות אבל בסוף מקבלים תשובות

גרנו שם כמה שעות. ליאור אסף שאלות קטנות לכיס, כדי לשתול אותן אצל אנשים שכבר שכחו לשאול.
שאלות גדולות הוא השאיר שם, כי יש שאלות שצריכות זמן גדול יותר מאיתנו.

לפני שעזבנו, אחת השאלות לחשה לנו:
תבואו לבקר כשאתם שוב לא יודעים.

וליאור ענה- דווקא כשאנחנו לא יודעים, אנחנו בדרך.

 

פרק 5 הכוכב שזז כל הזמן

הכוכב הבא היה מוזר במיוחד, הוא לא עמד במקום אפילו לרגע.
הוא הסתובב, התכווץ, התרחב, זז במסלול מעוקל, ואפילו פעם אחת כמעט החלקנו ממנו.
איך אפשר לחיות במקום שכל הזמן משתנה? שאלתי את ליאור תוך שאני מחזיק בו כדי לא לעוף.

ליאור דווקא צחק. זה הכוכב הכי דומה לעולם שלי, אמר. ככה זה כשאתה חי בתוך יזמות ישראלית. שום דבר לא באמת יציב.

התיישבנו על גבעה שנעה כמו נדנדה. הרבה אנשים פוחדים מתנועה, הוא המשיך והחזיק ביך בידידות. הם מחפשים אדמה יציבה, משהו שלא יזוז להם מתחת לרגליים. אבל יזמות … היא לא כזאת. היא יותר כמו גלים צריך ללמוד לרכוב עליהם, לא להילחם בהם.

שאלתי אותו אם זה לא מתיש.
לפעמים, הוא הודה עם נשימה עמוקה. אבל כשאתה מבין שהתנועה היא חלק מהחיים, ממש לא תקלה זה הופך קל יותר. אתה מפסיק לבקש מהעולם שיעצור בשבילך, ומתחיל לנוע יחד איתו.

בינתיים, הכוכב החל להסתובב מהר יותר.
הרוח התגברה, העלים עפו, ואני כמעט צעקתי שנשוב למטוס.
אבל ליאור פשוט פתח את הידיים כאילו מקבל משהו. תראה, הוא אמר, כשאתה לא מחזיק חזק מדי אתה לא מפחד ליפול.

ראיתי את זה אצלו לא כוח, אלא מצניעות.
כמו אדם שמבין שתנועה לא נועדה להוציא אותו משיווי משקל, אלא להזכיר לו שהוא חי ומבין שהחיים לא תמיד נותנים את כל התשובות.

לפני שעזבנו, הכוכב האט לרגע. כאילו השלים איתנו.
ליאור הביט בו ואמר בשקט, תודה על השיעור. אני ממשיך הלאה. והכוכב שהיה מלא התנועה דווקא שתק.
לפעמים גם כוכבים מבינים שצריך לתת למישהו להמשיך במסע שלו.

 

פרק 6 הכוכב שמדבר בלב של אנשים

הכוכב הבא שאליו הגענו נראה מרחוק כמו אוסף של איים קטנים,
אבל כשהתקרבנו גיליתי שהם בכלל לא איים אלא א.נשים.
כל אחד מהם עמד על משטח קטן שזז בקצב שלו, מסתובב, מתרחק, מתקרב, בונה חומה קטנה ואז מפרק אותה.

כאן, אמר ליאור, אנשים חיים כמו איים. קרובים אבל לא באמת מחוברים.

זה היה עצוב. לא עצב גדול שמרעיד, אלא עצב עדין, כמו ענן שמסתיר את השמש רק לחצי דקה. אנשים שם דיברו, אבל לא הקשיבו.
ראו, אבל לא הבחינו. נגעו, אבל לא פגשו.

זה מה שרוב המבוגרים שוכחים, ליאור לחש לי. שהקשר האנושי הוא הדבר היחיד שבאמת מצמיח.

שאלתי אותו מה הוא עושה במקום כזה. הוא הנהן לעבר קבוצת אנשים שעמדו במעגל, כאילו מחכים שמישהו ידליק את הניצוץ הראשון.

אני עוזר להם לקרוא אחד את השני, הוא אמר.
לא בקול, אלא בלב. ללמד מבוגרים להרגיש שוב זה לפעמים המעשה הכי אמיץ.

הוא ניגש לאחת הנשים על הכוכב,
שהסתכלה על הרצפה כאילו היא מפחדת להרים מבט.
הוא שאל אותה שאלה אחת פשוטה, מה באמת חשוב לך?

וברגע הזה כאילו קו דק של אור עבר מתוכה אל כל מי שסביבה.המשטח שלה הפסיק להסתובב מהר כל כך. רגע של חיבור. ואז עוד אחד. ואז עוד אחד.

עד שפתאום הכוכב שקט. אנשים עמדו זה מול זה ולא ניסו להיות חכמים, יעילים, או צודקים.הם פשוט היו ביחד.

אתה יודע, אמר ליאור תוך שהוא צופה בהם,
כשהלב מבין, הראש מפסיק להילחם.

הכוכב הזה לימד אותי שיעור גדול:
שיש אנשים שמדברים במילים, ויש אנשים כמו ליאור שמדברים בלב של אנשים אחרים.

 

פרק 7 הכוכב שבו הזמן מתנהג אחרת

כשהתקרבנו לכוכב הבא, כבר מרחוק הרגשתי שמשהו שם… שקט מדי. לא שקט של לילה, ולא שקט של חלל שקט אחר. שקט של זמן שמניח עליך יד בעדינות.

פה, אמר ליאור, הזמן לא רודף אחרי אף אחד.

זה היה מוזר מאוד, כי בכוכבים של מבוגרים הזמן תמיד רודף.
אנשים רצים, פגישות זזות, לוחות שנה נלחמים על תשומת לב.
אבל כאן המבוגרים הלכו לאט. לא מתוך עצלנות, אלא מתוך בחירה. כאילו כל רגע היה מלא מספיק כדי שלא צריך למהר לרגע הבא.

למה הם ככה? שאלתי את ליאור.
כי הם גילו משהו חשוב, הוא אמר. כשהחיים מהירים מדי לפעמים אתה שוכח להרגיש אותם.

ישבנו על ספסל אבן קטן שהרגיש כאילו כבר שנים חיכה לנו. ראינו איש שמדבר עם בתו על המדרכה, אבל לא ממהר לסיים משפט.
אישה מביטה בעננים זמן ארוך באופן כמעט בלתי מתקבל על הדעת.
ילד שמקשיב לשקט כמו לדוד מוזר שאף אחד לא מבין.

אתה יודע, אמר ליאור, מבוגרים אומרים שאין להם זמן. אבל האמת היא שהם פשוט נותנים לזמן לנהל אותם.

שאלתי אותו איך הוא מתמודד עם זה, במיוחד כשחי בעולם של חדשנות, לחץ ומנהלים בכירים.

אני לא תמיד מצליח, הוא הודה. אבל יש לי כלל, לפחות פעם ביום אני עוצר.
רגע אחד. בלי לרוץ. בלי להשיג. רק לעצור ולהיות.

הבטתי בו.
ליאור לא נראה כמו מי שעוצר הרבה הוא תמיד מלא תנועה.
אבל אולי דווקא בגלל זה, הרגעים שהוא כן עוצר… משמעותיים יותר.

כאן, הוא המשיך, מלמדים שלא חייבים למהר כדי להתקדם.  ולפעמים אתה מתקדם יותר כשאתה לא זז.

כשעמדנו לחזור למטוס, הזמן בכוכב עצר לרגע ממש קצר. קפוא. נושם.

רק כדי לומר לנו, בקול שאי אפשר לשמוע שמה שאנחנו לוקחים איתנו מפה לא יימדד בשעות או דקות, אלא ברגעים שהסכמנו באמת להרגיש.

 

פרק 8 הכוכב שמבקש החלטה

הכוכב הבא קיבל אותנו כמו צומת גדולה באמצע היקום. לא היו שם נופים מיוחדים, לא אנשים, לא קולות. רק שבילים. מאות שבילים. כולם מתחילים מאותה נקודה ומתפצלים לכל כיוון אפשרי.

זה כוכב של החלטות, אמר ליאור בשקט. הרבה מבוגרים מגיעים לכאן… ונתקעים.

נעמדנו על הנקודה המרכזית. היא הייתה חלקה מנעליים רבות מדי שעמדו עליה בלי לזוז. ראיתי חצים, סימנים, שלטים חלקם מבטיחים הצלחה, חלקם מבטיחים יציבות, חלקם מבטיחים כלום.

למה הם לא בוחרים שביל? שאלתי בתמימות. כי בחירה היא סוג של אומץ, ענה ליאור. וכשאתה בוחר משהו אתה מוותר על כל מה שלא בחרת. וזה מפחיד.

אבל ליאור עצמו לא נראה מפוחד. הוא הסתכל על השבילים כמו מי שמביט על אפשרויות, לא על ויתורים.

מה אתה עושה כשאתה צריך לבחור? שאלתי אותו.
הוא חשב רגע לא מתוך היסוס, אלא מתוך כנות.

אני שואל את עצמי שתי שאלות, הוא אמר:
אחת –  מה יקרה אם לא אעשה כלום.
ושתיים – איזה שביל יגרום לי להיות אדם שאני רוצה לפגוש.

המשפט הזה הדהד בכוכב הריק.
כאילו השבילים עצמם סובבו את הראש להקשיב.

הלכנו קצת בין הצמתים. פגשנו מבוגר שעמד במקום כבר שנים. הוא פחד לקחת צעד שמאלה כדי לא לטעות, וצעד ימינה כדי לא להפסיד.
ליאור ניגש אליו בעדינות. אתה לא צריך לבחור בשביל לדעת, הוא אמר לו. לפעמים מספיק צעד קטן כדי שהשביל יגלה את עצמו.

והאיש לרגע הוציא רגל קדימה. רעדה קלה. נשימה. צעד ראשון. והשביל לפניו נדלק באור רך.

רואה? ליאור חייך אליי. אנשים לא באמת מפחדים מהחלטות.הם מפחדים מהשקט שלפני.

לפני שעזבנו, ליאור עמד על נקודת המוצא והביט סביב.
לא בחר שביל, לא כי פחד אלא כי כבר ידע. השביל הבא שלו עוד לא סומן. הוא זה שישרטט אותו.

וכך המשכנו במסע, אל הכוכב הבא שמחכה לנו ממש בקצה הדמיון.

 

פרק 9 הכוכב שבו הכול מתחבר

הגענו לכוכב האחרון במסע, ולא היה בו שום דבר חדש שמבחוץ אבל משהו פנימי קרה. ליאור הביט סביב בשלווה, והלב שלו נראה כמו שמש שקרנה מכל כיוון.

הכוכב הזה הוא המקום שבו כל מה שלמדנו מתחבר, הוא אמר.
כל הכוכבים האחרים הם חלק מהמסע, והמסע הזה הוא לא רק חיצוני הוא פנימי.

הסתכלתי עליו וראיתי את השקט שמלא בתובנות, את העומק שצמח במסע, ואיך כל פן של הדרך מהקופסה עם החורים ועד הסימנים הקטנים הם חלק ממארג אחד של חיים.

כולנו יש כוכב כזה, אמר ליאור. כוכב שבו אנחנו לא צריכים למצוא את כל התשובות, רק להאמין שתהליך הגילוי הוא מה שמעניק משמעות.

הכוכב הזה לא דרש ממנו כלום לא לקפוץ, לא לרוץ, רק להיות במלוא מי שהוא.

אז הבנתי שהמסע הזה שהתחיל בקטן הוא בעצם מסע של כל אחד מאיתנו. מסע של אומץ, של פתיחות, של להיות קצת ילדים בעולם של מבוגרים.

ליאור חייך, הכי חשוב לזכור שהכוכב שלנו תמיד איתנו, גם כשאנחנו לא רואים אותו. והכוכב הזה עם כל האור שבו האיר גם אותי, ולקח אותי איתו למסע חדש.

תודה שהיית איתי בכל צעד. המסע שלנו לא נגמר רק מתחיל מחדש.