העולם קופץ קדימה בקצב מטורף. מה שהיה שעד אתמול היה הגיוני רק לקוראי אסימוב וחברים מתחיל להיות המציאות מול העיניים שלנו.
השינוי מתחיל לחלחל בשקט, אבל עם פוטנציאל להפוך את עולם הטכנולוגיה (ושוק העבודה בכלל) על פיו חברות, בעיקר כאלה שחיות ונושמות תוצרים דיגיטליים , מתוכנה דרך שיווק ועד משפטים ובכלל, מתחילות לבחון ברצינות, וחלקן אפילו מיישמות, את השלב הבא לעבר ה AGI החלפת שכבת הניהול הזוטרה, את ראשי הצוותים שאנחנו מכירים כל כך טוב, בסוכנים של בינה מלאכותית יוצרת. כן, GenAI בתפקיד המנהל הישיר שלכם.
זה לא עוד סתם כלי שמייעל תהליך, זו כניסה של ה-AI לתפקיד שעד היום היה שמור בלעדית לבני אדם, תפקיד שנמצא בצומת קריטי בין הטכנולוגיה לאנשים.
טוב עצרו – בכתיבת פוסט זה כנראה זו עדין לא המציאות, אני די בטוח שהפוסט יתישן כמו שצריך ולא בעוד תקופה ארוכה.
לפני שנצלול לעתיד שאולי הוא הווה , הייתי רוצה טיפה לספר על המנהלים שניהלו אותי לאורך הקריירה.
יוסי , ציון , סמדר , מיכל הם מנהלות ומנהלים שניהולו אותי בצורה ישירה בשלב הראשון של המסע שלי בעולם המקצועי. כמובן שהיו לי עוד מנהלים שניהלו אותם (כך גם ניהלו אותי). אני מנסה לחשוב עלי בתור ארכיטקט תוכנה פשוט האם מנהלי GAI היו עושים את אותה עבודה או בעצם. הייתי הופך איש מקצוע אחר.
אני תמיד אומר שזכיתי למנהלות ומנהלים (רמה ראשונה , שניה ואפילו שלישית). כל אחד ואחת הצליח לתת לי משהו בארגז כלים המקצועי ואפילו האישי. אישית, אני מנסה לעשות זאת גם כן, מקווה שגם אני הצלחתי לתת כלים לא.נשים אחרים.
נמשיך ישר למהות הפוסט.
השאלה – למה עכשיו? ואיך זה עובד בכלל?
זה נושא מתבקש, הרי ניסיונות לאוטומציה בניהול היו גם בעבר. התשובה, כנראה, טמונה באבולוציה המואצת של הבינה המלאכותית היוצרת (GAI) בשנים האחרונות.
רובטי ה-AI של היום מסוגלים להרבה יותר מניתוח נתונים יבש. הם מבינים (במובן מסוים) שפה טבעית, יכולים לנתח כמויות אדירות של מידע על ביצועי מפתחים, קצב התקדמות, תלויות בין משימות, ולפי זה, לכאורה, לקבל החלטות "ניהוליות" ברמה היומיומית: להקצות משימות חדשות (כמו טיפול בבאגים או יכולות מינוריות) למפתח המתאים ביותר באותו רגע, לזהות אם מישהו נתקע או אם פרויקט עומד לחרוג מלוחות הזמנים, ואפילו לנהל תקשורת בסיסית כמו עדכוני סטטוס או שליחת תזכורות.
הרעיון הוא שמנהל מחלקה אנושי אחד, במקום להיות צוואר בקבוק שמנסה לעקוב אחרי כמה צוותים בעצמו, יוכל לקבל "מנהלי AI" צמודים לכל צוות (אולי 9 צוותים כאלה למנהל אחד? סתם זורק מספר ;-)). ה GAI יבצע את המיקרו-ניהול השוטף, ויפנה למנהל האנושי זמן וקשב לעסוק באסטרטגיה, בבעיות מורכבות יותר, ובתמונה הגדולה.
החיסכון ברור, אבל מה עוד מבטיחים לנו?
אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר: המודל העסקי. על כל מנהל מחלקה שמצליח, בעזרת AI, לנהל מספר צוותים שבעבר דרשו כל אחד ראש צוות משלו, הארגון חוסך באופן ישיר את עלויות ההעסקה של אותם ראשי צוותים. זה לא רק משכורות והטבות, זו גם התקורה הניהולית מסביב. עבור חברות רבות, במיוחד בתקופות של לחץ כלכלי, הפיתוי הזה הוא עצום.
אבל מעבר לחיסכון, המצדדים בגישה הזו מדברים גם על יתרונות נוספים: קבלת החלטות מבוססת נתונים יותר, עקביות רבה יותר בהחלת תהליכים (כי ה-GAI, לכאורה, לא מושפע ממצב רוח או מיחסים אישיים), ואולי אפילו יעילות גבוהה יותר בהתאמת משימות ליכולות ספציפיות של מפתחים. זה נשמע כמו גן עדן של אופטימיזציה.
אל לנו לשכוח את הא.נשים
כל מה שתיארתי עד עכשיו נשמע מרשים, אולי אפילו בלתי נמנע. אבל כמו בכל מהפכה טכנולוגית, חייבים לעצור ולשאול שאלות קשות. כאן אני חוזר תמיד לעיקרון הראשון שלי: קודם כל א.נשים, אחר כך טכנולוגיה. הטכנולוגיה צריכה לשרת אותנו, לשפר את חיינו ועבודתנו, לא להפוך אותנו לבורג קטן במכונה שמנוהלת על ידי אלגוריתם.
השאלה המרכזית שמטרידה אותי היא: מה הולך לאיבוד במעבר הזה?
חניכה (Mentorship): תפקיד ראש הצוות הוא הרבה מעבר לחלוקת משימות. היא (או הוא) המנטור הראשון של המפתח הצעיר, האדם שמזהה פוטנציאל, שנותן עצה אישית בזמן הנכון, שמסייע לנווט את מסלול הקריירה. איך אלגוריתם יכול להחליף את השיחה הכנה על כוס קפה, את ההבנה בין השורות של נקודות החוזק והחולשה, את היכולת לתת השראה או סתם להקשיב כשקשה? זה יהיה מאתגר.
לכידות צוותית ומורל: איך מרגיש מפתח שיודע שה"מנהל" הישיר שלו הוא רובוט? מה זה עושה לתחושת השייכות, למוטיבציה, לאמון? האם אפשר לבנות תרבות צוותית חזקה ותומכת כשחלק משמעותי מהאינטראקציה הניהולית הופך לאוטומטי וקר? אני חושש מ"דה-הומניזציה" של סביבת העבודה, האם נאבד את האנושיות לטובת היעילות.
הזיות אלגוריתמיות: אנחנו יודעים ש-GAI לומדת מנתונים קיימים, והנתונים האלה יכולים לשקף הטיות אנושיות קיימות (ולפעמים גם להעצים אותן). מי מבטיח לנו שסוכן ה-GAI לא יפתח "העדפות" סמויות בחלוקת משימות, בהערכת ביצועים או אפילו ב"קידום" וירטואלי? איך מבטיחים הוגנות ושקיפות במערכת כזו? זה אתגר טכני ואתי מורכב.
יצירתיות ופתרון בעיות: חלק גדול מהקסם בפיתוח תוכנה קורה בשיחות לא פורמליות, בסיעורי מוחות ספונטניים, בהתייעצויות ליד לוח המחיק. האם GAI יכול לזהות את הניצוץ הזה, לעודד אותו, לתרום לו? אני חושש שסביבה מנוהלת-אלגוריתם עלולה להפוך ליותר מכנית ופחות חדשנית. כישלון הוא רק משוב, אמרתי? נכון. אבל הרבה פעמים הדרך לפתרון מבריק עוברת דרך דיון אנושי פתוח, כזה שבו מעלים רעיונות "מטופשים", מאתגרים הנחות יסוד, וחולקים תסכולים. GAI יתקשה מאוד להחליף את זה, או שבעצם לא?.
אחריות (Accountability): שאלה גדולה. אם ה-GAI "מחליט" החלטה ניהולית שגויה שגורמת נזק לפרויקט או פוגעת במפתח, מי אחראי? המפתח שכתב את הקוד של ה-AI? החברה שפיתחה אותו? המנהל האנושי שנמצא מעליו? זה יהיה מעניין.
מסלולי קריירה: במשך שנים, תפקיד ראש הצוות היה שלב טבעי וחשוב בהתפתחות של מתכנתים רבים. מה קורה למסלול הזה עכשיו? האם נוצרת "תקרת זכוכית" חדשה, נמוכה יותר? זו שאלה שמשפיעה לא רק על הפרט, אלא על המבנה הארגוני כולו.
מחפשים את האיזון הנכון
למרות כל הדברים שכתבתי , אני תמיד דוגל בגישה של למה לא? . אולי זה לא הכל או כלום? אולי יש דרך לרתום את הכוח של הבינה בלי לוותר על היתרונות של ניהול אנושי? איזון הוא שם המשחק בחיים, וגם כאן.
אפשר לחשוב על זה כמו טייס במטוס מודרני. יש טייס אוטומטי משוכלל שיכול לנהל חלקים גדולים מהטיסה ביעילות ובדיוק, אבל הטייס האנושי תמיד שם, מפקח, מוכן לקחת שליטה במצבים מורכבים, ומעל הכל – אחראי. אולי זה המודל שאליו אנחנו צריכים לשאוף גם בניהול צוותי פיתוח?
וכמובן, צריך לשמור על אותנטיות מעל הכל. אם אנחנו משלבים GAI בתהליכי ניהול, צריך לעשות את זה בשקיפות, בהסכמה, ובצורה שלא תפגע באמון ובכנות של התקשורת הבינאישית. שלא נגיע למצב שבו אנחנו לא בטוחים אם אנחנו מדברים עם בנאדם או עם בוט מתוחכם.
השיח רק מתחיל, אשמח לשמוע דעתכן.ם?
הטכנולוגיה כבר כאן, והיא מציבה בפנינו שאלות עמוקות וחשובות על עתיד העבודה, על מהות הניהול ועל המקום של האדם בעולם טכנולוגי יותר ויותר. זה לא רק עניין של יעילות או חיסכון, זו שאלה של ערכים, של תרבות ארגונית, ושל איך אנחנו רוצים שסביבת העבודה שלנו תיראה ותרגיש.
בתור מישהו שחי ונושם טכנולוגיה וארכיטקטורה כבר שנים (מהאלף הקודמת), אבל תמיד שם את הא.נשים במרכז, אני רואה כאן גם הזדמנות וגם סיכון.
ההזדמנות היא להשתמש בטכנולוגיה כדי לשפר באמת את עבודת הניהול, להפוך אותה ליותר מבוססת נתונים וחכמה במקומות הנכונים, ולפנות למנהלות ולמנהלים זמן להתמקד במה שרק בני אדם יכולים לעשות.
הסיכון הוא שנלך רחוק מדי, נתפתה ליעילות הקרה של האלגוריתם, ונאבד בדרך את הנשמה של העבודה המשותפת.
לצערי בשנים הקרובות נראה סוג של אובדן דור ביניים. בראי הזמן זו תהיה שניה ולכן בסוף הציר יסתדר בחוויה של הדור שיכנס בשנים למעגל העבודה זו תהיה סוג של חוויה. טובה? רעה? כל התשובות נכונות באותו זמן
מה אתם חושבים? איפה עובר הגבול מבחינתכם? האם זה נשמע לכם כמו התפתחות טבעית או כמו תסריט בלהות? איך הייתם מרגישים אם המנהל הישיר שלכם היה מוחלף ב-GAI? וחשוב מכך, איך אנחנו, כאנשי טכנולוגיה, יכולים להשפיע על הכיוון שאליו המגמה הזו הולכת, כדי לוודא שהיא משרתת את האנושות ולא להיפך?
אני ממש סקרן לשמוע את התובנות שלכן.ם. זה דיון שצריך לקרות, וכמה שיותר מוקדם.